"יש לי אפילפסיה...מה עושים עכשיו?"

אבחנה של מחלה חדשה, ובפרט של אפילפסיה, יכולה להיות נקודת מפנה בחייהם של מקבל האבחנה ובני משפחתו, ולהשפיע על תחומים רבים בעולמם. לפעמים אנשים חווים הקלה כשיש להם שם לבעיה הרפואית ממנה הם החלו לסבול והבנה טובה יותר כיצד עליהם להתמודד עם האתגרים שהמחלה מציבה. לרוב אבחנה של אפילפסיה יכולה לעורר שאלות רבות, ולהוביל לתחושות של חרדה וחוסר ודאות לגבי העתיד.

מחלת האפילפסיה, כמו כל מחלה כרונית, הינה בעלת השלכות משמעותיות על מצבו הגופני, הקוגניטיבי, הנפשי והתפקודי של האדם. לכן בעת אבחנה של אפילפסיה נדרשים כוחות נפשיים רבים מצד המטופל ובני משפחתו למציאת טיפול מתאים, וחתירה לחיים מספקים עם המחלה. התגובה הנפשית לאבחנה של מחלה חדשה יכולה להשתנות מאדם לאדם והיא תלויה בעיקר בדפוס האישיות שלו, במיומנויות התמודדות שרכש האדם בעברו, ובתמיכה המשפחתית שזמינה לו. כך למשל אדם שמתקשה להראות חולשה לסביבתו וחשוב לו לשמור על דימוי עצמי של חוזק ובריאות, יתקשה לשתף את סביבתו בקיום המחלה ובקשיים הנלווים לה, ובשל כך לא יוכל להתאים את סביבתו למציאות החיים החדשה שלו. אדם אחר שאין לו תמיכה טובה של בני משפחה וחברים ימצא עצמו ברגעי משבר אלו מתמודד לבדו עם השינויים בחייו דבר שיוצר לרוב מצוקה פסיכולוגית ומגביל את היכולת למצוא פתרונות טובים להתנהלות עם המחלה.

אציג כמה מהתגובות האופייניות לאנשים המתמודדים עם מחלה חדשה כמו מחלת האפילפסיה ואת דרכי הטיפול הנפוצות בתגובות אלו.

​

הכחשה, הדחקה

מחלת האפילפסיה והשלכותיה יכולות להיתפס כמאיימות מאוד על המטופל עד כדי כך שהוא יתקשה להכיל את עצם קיום המחלה. במצב זה, המטופל ישתמש במנגנוני הגנה של הכחשה והדחקה שפועלים להרחיק מהמודעות את התוכן המאיים. סגנון התמודדות כזה יכול להקל בטווח הקצר על התחושות הקשות שעולות בקבלת אבחנה מעין זו, אך להפריע להתמודדות מסתגלת בטווח הארוך. כדי להתנהל בצורה מיטבית עם מחלה חדשה נפעל תחילה לעכל את עצם האבחנה, לעבד את המשמעויות שלה לגבי האדם ועבור עתידו, ובהמשך לשקול ולבחור את האפשרויות הטובות ביותר שעונות לצרכיו ותואמות את ערכי החיים שלו.

הסתרה

לצד התהליכים שקורים ברמה התוך אישית, אנשים יבדלו אחד מהשני במידה שהם חושפים את עצמם ואת מחלתם בפני הסביבה. בשלבים המוקדמים של ההתמודדות עם מחלת האפילפסיה מטופלים רבים יעדיפו להסתיר את עובדת מחלתם מחשש לשלם מחיר חברתי ותעסוקתי. אצל אנשים רבים קיים חשש מהתגובה של הסביבה לעצם האבחנה, והפניית דעות קדומות כלפיהם. ההימנעות משיח על המחלה יכול לחסוך התמודדות עם תגובות המשפחה, החברים, והעמיתים לעבודה, אך להוביל לקשיים בהתאמת הסביבה לצרכיהם של המטופלים, וליצירת מצוקה נפשית שנובעת מעצם ההסתרה. בטיפול הפסיכולוגי נגדיר את מידת החשיפה של המחלה שנכונה למטופל ונפעל לקדם שיתוף של המחלה את הסביבה במידה הרצויה.

 

חרדה והימנעות

התקף אפילפטי הוא אירוע לא נעים ולא צפוי. השילוב הזה יוצר מועדות להתפתחות הפרעת חרדה סביב ההתקפים האפילפטיים. אנשים חשים חוסר שליטה בחיי היום יום ובמצב כזה יכולה להופיע חרדה מהנזקים האפשריים מהתקף כגון חבלת ראש. בהתאם לכך אדם יחוש חרדה מהליכה לבד או מהימצאות במקומות שבהם הפציעה עלולה להיות קשה יותר כגון מדרגות, ובשל כך ימנע ממצבים אלו. בנוסף יכולה להופיע חרדה מהופעת ההתקפים במצבים שונים בחיים בהם תעלה תחושת בושה כגון במסגרת העבודה, מול אנשים זרים וכו'. גם פה אנשים יכולים להגיב בצמצום ההתנהגות שלהם כדי להפחית את הסיכוי להופעת התקף במצבים אלו. הטיפול הפסיכולוגי ישלב פעמים רבות חשיפות למצבים המאיימים האלו כדי להפחית את החרדה שמתעוררת במצבים אלו ולהרחיב את מגוון התפקודים הזמינים לאדם.

 

בחינה של האמונות לגבי העצמי והעולם

אנשים שואפים לשמור על תחושת שליטה על ידי הבנה של המתרחש סביבם וצפייה של העתיד לבוא. במציאות אנחנו מוקפים בהרבה גורמים שמחוץ לשליטתנו ומגנים על עצמנו בין היתר בעזרת האמונה ש"לי זה לא יקרה". והינה לפתע קיבלנו אבחנה של מחלה שלא דמיינו שנקבל אי פעם - "לא בבית ספרי"!

אבחנה של מחלה כרונית, ובפרט של מחלת האפילפסיה, יכולה לערער את תפיסת העצמי של האדם, ואת הידוע והמוכר לו לגבי עצמו. מי שהיה בטוח בבריאותו נתקל לפתע במחלה שהוא אינו מכיר, לא שולט עליה ומערערת את תפיסתו כאדם בריא. במצב כזה יכול להתרחש שבר פנימי, תפיסת העצמי תשתנה מחיובית לשלילית, ותהיה הכללה של המחלה על העצמי. כך האדם יגדיר את עצמו כחולה ויפחית את החשיבות של חלקים אחרים בעצמו שקדמו לאבחנת המחלה ונשארו ללא שינוי.

במקרים רבים התפיסה העצמית השלילית נשענת על סטריאוטיפים של מחלת האפילפסיה כגון "אפילפסיה קשורה ללקות שכלית", זאת למרות שלרוב המציאות היא אחרת – לרוב לאנשים עם אפילפסיה אין שינוי בתפקוד הנוירופסיכולוגי. כאשר אין בירור מעמיק של העובדות הקשורות למחלת האפילפסיה לא ניתן להפריך את הסטריאוטיפים, ואנשים שאובחנו עם אפילפסיה נשארים עם תחושות קשות בהתבסס על מידע שגוי.

לעיתים עולה חוסר ודאות לגבי עצמאותו של המטופל, ודאגות בתחומים רבים בחייו כמו אפשרויות תעסוקה ומציאת בן זוג. ישנה הטלת ספק ביכולות ובציפיות שהיו ברורות למטופל קודם לכן - "מי ירצה בי במצב הזה"? לעיתים יחולו שינויים ממשיים בעצמאותו של המטופל כמו למשל אובדן של רישיון נהיגה (לפחות באופן זמני), או מגבלות ושינויים בסדר היום ובאורח חייו במטרה לצמצם את הופעת ההתקפים האפילפטיים. כל אלה יכולים להוביל לשינויים במצב רוחו של האדם ולהפחית את כוחות ההתמודדות שלו עם השינויים בחייו. בטיפול הפסיכולוגי נרצה להכיר ולבחון בשינויים בחייו של המטופל, ולהתאים את אורך החיים החדש לצרכיו וערכיו של המטופל.

 

צער ודיכאון

ההשלכות של מחלת האפילפסיה על תפיסת העצמי והשינויים בחיי היום יום של האדם יכולים להוביל לתגובה רגשית שלילית ובעיקרה תחושות של צער ואבל, וסימפטומים של דכאון. בשלב זה אנשים ייטו להתאבל על מה שהם איבדו בהווה ומה שנמנע מהם להשיג בעתיד. ההבנה ההולכת וגוברת של השלכות המחלה וחיים איתה מלווה לצידה בתחושות צער על השינויים שמתרחשים בחייו של האדם. תופעה זאת מוכרת כחלק מתהליך ההתמודדות עם אובדן של אדם קרוב, והיא מהווה חלק חשוב בדרך אל קבלה והשלמה של חיים לצד מחלת האפילפסיה. עם זאת בטיפול נרצה לוודא שהאבל אינו מתמשך וחסר גבולות, ושבאופן הדרגתי יש תהליך של קבלה והשלמה עם השינויים בחיים. לעיתים יומלץ גם על טיפול תרופתי לשיפור המצב רוח והפחתת סימפטומי דיכאון כדי להקל על צליחת התקופה הקשה.  

 

ביטוי פסיכוסומטי

שימוש נרחב בהכחשה ובהדחקה יכול להוביל לביטוי גופני של המצוקה הנפשית. רבות דובר על החיבור בין גוף לנפש והביטויים הגופניים של מצבו הנפשי של האדם. לחץ נפשי וגורמי דחק ידועים בהשפעתם על מערכת החיסון, ומערכת הלב של האדם. גם בתחום האפילפסיה אנו פוגשים פעמים רבות אנשים עם ביטוי גופני המעיד על מצבם הנפשי כמו למשל תחושת עייפות, כאבים גופניים שונים, בעיות גסטרו וכו'. במטופלי אפילפסיה, בין שאר התופעות, ישנה שכיחות רבה יותר של התקפים דמויי התקפים אפילפטיים, שהינם ממקור נפשי. התקפים אלו דומים להתקפים האפילפטיים במרכיבים רבים רק שהם אינם נובעים מפעילות חשמלית מוחית אלא ממצוקה נפשית. הטיפול בסימפטומים פסיכוסומטיים אלו יתמקד לרוב בהבנת המצוקה הנפשית שעומדת בבסיס הביטוי הגופני ובמתן מענה לצרכים שהודחקו. בנוסף פעמים רבות ישולב טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לצמצום הופעת ההתקפים למשל על ידי הפחתת הטריגרים להתקפים.

 

 

התמודדות ארוכת טווח

האתגרים בחיים עם אפילפסיה לא מתעוררים רק באבחנה המחלה אלא הם נוטים להופיע לאורך כל חיי המטופל, ובעיקר בתקופות מעבר בחיים כגון מעבר מחיי רווקות לזוגיות, הורות חדשה, מעבר בין עבודות, ומקום מגורים חדש. כל אלה דורשים התארגנות מחדש לנוכח אתגרים שמציבים השינויים האלו. בטיפול הפסיכולוגי נפעל להכיר את הקשיים שיכולים להתעורר עם השינוי הצפוי ונבנה תוכניות פעולה מתאימות.

ישנה השפעה רבה לתדירות ההתקפים האפילפטיים ועוצמתם על התגובה הרגשית ומידת ההסתגלות לאורך החיים. ככל שאדם יהיה מאוזן יותר ויחווה פחות התקפים נצפה שההשפעה שלהם על חייו תהיה מצומצמת יותר. עם זאת, כפי שראינו, ישנה שונות בדרך בה כל אדם מגיב לנוכחות של התקפים אפילפטיים בחייו. כך לעיתים נפגוש אדם שתדירות ההתקפים שלו מאוד נמוכה אך ההשפעה שלהם על חייו היא רבה מאוד ומתאפיינת בהימנעויות רבות ובסימפטומים חמורים של חרדה ודיכאון.

נוסף לכך, לטיפול התרופתי האנטי-אפילפטי יכולות להיות תופעות לוואי על המצב הרגשי ובעיקר נטייה לעצבנות, מצבי רוח משתנים וירידה בסף התסכול. במקרים קיצוניים נראה דיכאון, מחשבות אובדניות והזיות. כאמור כל אלה הם חריגים אך חשוב לפנות לרופא המטפל במידה והסימפטומים האלו מופיעים. בנוסף שינויים במצב הנפשי והרגשי יכולים לנבוע מהמוקד האפילפטי במוח שמעורר את ההתקפים האפילפטיים כמו גם מההשפעה ארוכת הטווח של ההתקפים האפילפטיים עצמם. לכן יש חשיבות בתשומת לב לשינויים במצב הרגשי ובהתנהגות לאורך השנים. למשל אם נראה עלייה באימפולסיביות וירידה ביכולת לעכב התנהגויות לא מותאמות לסיטואציה, מומלץ להתייעץ עם הרופא המטפל.

מחלת האפילפסיה מלווה לעיתים בליקויים קוגניטיביים המתבטאים בקשיים בתפקודי הקשב, התפיסה, הזיכרון, ותפקודים גבוהים כגון תכנון ובקרה. הליקויים הקוגניטיביים יכולים לנבוע מאזור מוחי פגוע שגם מהווה מקור להתקפים האפילפטיים ו/או מההתקפים האפילפטיים החוזרים במיוחד אצל חולים שאינם מאוזנים. גם הטיפול התרופתי האנטי-אפילפטי יכול להוות מקור לירידה בתפקוד הקוגניטיבי בעיקר בתפקודי הקשב והזיכרון אם כי תופעות אלו נוטות לחלוף בהפסקת הטיפול התרופתי. בהמשך אפרט על האבחון הנוירופסיכולוגי והאבחון הקוגניטיבי המוצעים למטופל במקרים אלו אך חשוב גם להתייחס לכך שהשינויים בתפקוד הקוגניטיבי יכולים לעורר דאגה וקשיי הסתגלות לרמת התפקוד החדשה.

לאור כל אלה חשוב לתת מענה לצרכים הנפשיים של המטופל ומשפחתו בהתמודדות מוצלחת עם אפילפסיה, ובחיים פוריים ומספקים לצד המחלה. מבין דרכי ההתמודדות האפשריות, דרך התמודדות שכוללת שיתוף של הדאגות, שאילת שאלות, בחינה של אמונות ושיתוף של מידע, היא דרך ההתמודדות שמסייעת למטופל ולבני משפחתו להבין טוב יותר את המחלה והשלכותיה, ולשפר את מצבם הנפשי והתפקודי. הטיפול הפסיכולוגי מקדם דרך התמודדות כזו והוא מציע טיפול למצבו הנפשי של המטופל כמו גם טיפול למצבו הקוגניטיבי.

​

שירותים פסיכולוגיים המוצעים לאנשים עם אפילפסיה

 

טיפול פסיכולוגי פרטני

פנייה לטיפול פסיכולוגי נעשית פעמים רבות בעת משבר, בזמן בו האדם חש שהוא חסר אונים ושהוא אינו יודע כיצד להתמודד עם המצב שהוא נקלע אליו. עם זאת, הטיפול הפסיכולוגי יכול לסייע לא רק בזמן משבר אלא גם בתהליך ארוך שבו המטופל לומד על מצבו החדש, מעבד אותו, ורוכש כלים חדשים להתמודדות. הטיפול פסיכולוגי יכול להוות מפתח להבנת הסימפטומים הפסיכולוגיים שצויינו לעיל ולטיפול בהם. הגישות הטיפוליות הנפוצות בימינו הן מסוג דינאמי המבוססות על התיאוריה הפסיכואנליטית, וגישות קוגניטיביות-התנהגותיות (CBT), וצאצאיהן שיטות הגל השלישי.

הגישות הדינאמיות מתייחסת לרעיון של כוחות בטיפול ובפרט אצל המטופל הנתונים בקונפליקט ויוצרים את הרגשות שאנו חווים ומשפיעים על ההתנהגות שלנו. חלק מהכוחות האלו פועלים מחוץ למודעת שלנו כתוצאה מפעולה של מנגנוני הגנה. המטרה בטיפול הדינמי היא לחקור ולחשוף חלקים לא מודעים אלו של העצמי על ידי פירוש מצד המטפל ותובנה של המטופל. נושא חקירה מרכזי בטיפול הדינמי הוא היחסים הנוצרים בין המטופל למטפל (יחסי העברה והעברה נגדית) שמשחזרים פעמים רבות יחסים מוקדמים מחייו של המטופל. בנוסף בוחנים את התכנים המעסיקים את המטופל כיום ומנסים לאתר את הדחפים והכוחות הנפשיים שמניעים את המטופל להתנהג באופן מסוים ולבחור בדרך מסוימת. לדוגמה מעולם האפילפסיה, בטיפול דינאמי ניתן יהיה להגיע לזיהוי של מנגנון ההגנה שהמטופל נוטה להשתמש בו בחייו כמו למשל הכחשה. מטופל כזה ייטה להכחיש גם מחלת האפילפסיה ואת השלכותיה דבר שיוביל לחוסר הסתגלות לחיים עם המחלה. המטפל הדינאמי יוכל לקדם הכרה במנגנון ההגנה על ידי שיקוף של דבריו ופרשנות של התוכן העולה בפגישות ובכך לסייע למטופל להפחית את השימוש במנגנון הגנה זה.

הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית עוסקת בקשר שבין הקוגניציה (המחשבה), הרגש (והתחושות) וההתנהגות. בגישה זו הטיפול יהיה יותר מרוכז בכאן ועכשיו והמטפל בדרך כלל ייטה להיות פעיל יותר. בבסיסה הגישה מטפלת במחשבות מוטות ולא רציונליות שמובילות לרגשות שליליים והתנהגות לא מסתגלת. היא נעזרת בין היתר באתגור המחשבות המעוותות, ברכישת טכניקות הרפייה והרגעה, בעידוד דפוסי התנהגות אדפטיביים יותר על ידי חשיפה ו/או הצבת יעדים. הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית מתגאה בהיותה מבוססת ראיות מחקריות והיא מציעה טיפול למגוון קשיים נפשיים. פעמים רבות היא תכלול הסבר מצד המטפל על מהות הבעיה הנפשית ומתן "שיעורי בית" לקידום מטרות הטיפול. היא בעיקר נודעת ביעילותה לטיפול בדיכאון, שליטה בדחפים ובהפרעות חרדה, אך לא רק אלו. כך למשל אצל אדם שאובחן עם אפילפסיה עלולה להופיע המחשבה הקטסטרופלית שכעת חייו הרוסים ואין לו סיכוי להיות מאושר. בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי נפעל לאתגר את המחשבה הזאת ולהחליף אותה במחשבות חלופיות שמשקפות טוב יותר את המציאות כמו למשל "אפשר לחיות חיים מלאים ומספקים יחד עם מחלת האפילפסיה".

שיטות הגל השלישי הן שיטות טיפול שנבעו מהגישה הקוגניטיבית-התנהגותית ומבוססות בחלקן על אותם עקרונות ובחלקן הן מציעות דרך הסתכלות חדשה באשר לדרך הריפוי. שיטות אלו משלבות בין עקרונות של קבלת המציאות שלא ניתן לשנותה יחד עם חתירה לשינוי של מה שכן ניתן לשנות. כך לדוגמה שיטת ה-ACT מעודדת קבלה של הרגשות והמחשבות מבלי להתווכח איתם יחד עם חתירה להשגת יעדים המבוססים על ערכי החיים של המטופל.

אמנם הגישות הטיפוליות יכולות להיות שונות זו מזו על פי התיאוריה שמנחה אותן, אך יש להן גם הרבה מן המשותף. ראשית, המסגרת הטיפולית דומה מאוד והיא כוללת לרוב פגישה בתדירות של פעם בשבוע באורך של כ-50 דקות והיא מתנהלת על ידי שיח של המטפל והמטופל. במחקרים שבחנו מה שהופך טיפול ליעיל ומרפא נמצאו מספר גורמים שהיו משותפים לכלל סוגי הטיפול. אחד מהגורמים הוא התקווה שהטיפול מייצר אצל המטופל ביכולת שלו להשתנות ולשפר את איכות חייו. גורם נוסף הוא הקשר שנוצר בין המטופל למטפל. המידה שבה הקשר מקדם את הטיפול תלויה בתחושה של המטופל שהמטפל מבין אותו ואמפטי למצבו. הרבה פעמים ה"כימיה" שנוצרת בין המטפל למטופל מרמזת על חיבור טוב שיניב תוצאות חיוביות לטיפול. לכן בתחילת טיפול נעודד את המטופל לבחון אם הוא מצליח להתחבר למטפל? האם הוא מרגיש נוח לפתוח נושאים רגישים איתו ושדבריו מתקבלים באופן לא שיפוטי? כמובן ששאלות אלו תלויות גם במטופל ובמשך הטיפול אך הן גם מושפעות מהחיבור בין המטפל למטופל. השאיפה היא שהמטופל יראה במטפל שותף לדרך של חקירה, עיבוד, הבנה ובחירה.

 

טיפול בבן משפחה

לצד ההבנה בחשיבות של טיפול פסיכולוגי עבור אנשים המתמודדים עם אפילפסיה גוברת ההכרה בצורך גם של בני המשפחה של המטופל לקבל תמיכה פסיכולוגית. בני המשפחה ממלאים תפקיד משמעותי בחייו של המטופל ומעניקים תמיכה חברתית, פיזית ופסיכולוגית. כתוצאה מכך בן המשפחה יכול לחוות קושי ומצוקה כתוצאה מהאחריות שנפלה עליו, ומההשלכות החברתיות והכלכליות של המחלה. כאשר אחד מבני משפחה סובל מאפילפסיה הדבר מציב למשפחה אתגרים הדורשים התייחסות כמו לדוגמה הסוגיות כיצד יש לתמוך בבן המשפחה, החרדה מכך שיפגע כתוצאה מהתקף, וכיצד למצוא נתיב לחיים מאוזנים שנותנים מקום לבטיחות ולטיפול באפילפסיה לצד מימוש ערכי חיים. בגלל אופי ההתקפים האפילפטיים שיכולים לכלול אובדן הכרה לעיתים נראה בני משפחה שחרדים ונסערים אף יותר מהמטופל עצמו לאור כך שהם ראו את ההתקף במלואו. למרות כל אלה, פעמים רבות המטופל וגם בני משפחתו נוטים להישאר לבד עם ההתמודדות, אולי מתוך רצון להסתיר את עצם קיום המחלה, והם אינם נעזרים בגורמי התמיכה בסביבתם או בטיפול פסיכולוגי. כדי שבן המשפחה יוכל לדאוג ולטפל ביקיר שלו רצוי שישתף את סביבתו בצרכיו ובקשייו, יקבל תמיכה מתאימה מאנשי המקצוע, ויאזן בין הטיפול והדאגה לבן המשפחה החולה לבין פעילויות אחרות בחייו.

 

טיפול קבוצתי

הטיפול הקבוצתי מציע גישה נוספת לשיפור ההתמודדות עם מחלת האפילפסיה. חיים עם מחלה כרונית באים לידי ביטוי ביחסים של המטופל עם סביבתו. היחסים הבין אישיים יכולים להיות מאופיינים בהסתרה, התגוננות, בושה, הימנעות ועוד. המפגש עם הקבוצה מעורר את היחסים האלו בסביבה בטוחה שמעניקה תמיכה ומשוב. על ידי כך מטופלים לומדים על עצמם ועל הדרך שבה הם מתמודדים עם מחלתם, והם רוכשים כלים חדשים על ידי צפייה בהתמודדות של החברים האחרים בקבוצה. בנוסף, עצם החברות בקבוצה שבה החברים האחרים מתמודדים עם קשיים דומים מעוררת תחושת שותפות ומפחיתה את תחושת הבדידות שיכולה להתעורר בחיים לצד מחלה כרונית.

 

אבחון נוירופסיכולוגי וטיפול קוגניטיבי

כאמור מחלת האפילפסיה מלווה לעיתים בירידה בתפקוד הקוגניטיבי במגוון יכולות כגון קשב וריכוז, פסיכומוטוריקה, מהירות עיבוד, תפיסה, זיכרון ותפקודים ניהוליים. בנוסף יכולים להופיע קשיים רגשיים כתוצאה מפגיעה באזורים מוחיים שונים. סוג הלקות מושפע פעמים רבות ממיקום המוקד האפילפטי. כך למשל מוקד אפילפטי באזור האונה הטמפורלית יכול להוביל לפגיעה בזיכרון מילולי. חומרת הנזק הקוגניטיבי מושפעת מגורמים רבים וביניהם קיום או אי קיום מוקד אפילפטי כך שהיעדר מוקד קשור לתפקוד קוגניטיבי נמוך יותר. בנוסף ככל שהאפילפסיה אובחנה בגיל צעיר יותר, ישנה פחות שליטה על ההתקפים ונעשה שימוש במספר תרופות במקביל כדי לאזן את ההתקפים, כך נצפה לליקוי נרחב יותר בתפקוד הקוגניטיבי. מסיבה זאת יחד עם סיבות נוספות של איכות חיים, הטיפול הרפואי ממוקד בהפחתת ההתקפים האפילפטיים ככל שניתן.

לנוכח הליקויים הקוגניטיביים האפשריים מומלץ לעבור אבחון נוירופסיכולוגי במידה והמטופל או בני משפחתו חשים בשינויים במצבו הקוגניטיבי. בגילאי בית הספר לרוב יעברו הילדים אבחון בהמלצת בית הספר אך לא תמיד ולכן ישנה חשיבות רבה להיות מודעים לאפשרות שקשיים ביכולת הריכוז, הקשב והלמידה יכולים לנבוע ממחלת האפילפסיה ולפנות לגורמי המקצוע בהקדם. חשוב לפנות לנוירופסיכולוג שמתמחה בהערכת תפקוד קוגניטיבי ורגשי בהינתן מחלה בעלת השלכות על התפקוד המוחי. האבחון הנוירופסיכולוגי כולל בדרך כלל פגישת היכרות בה המטופל ולעיתים גם בני משפחתו מספרים על ההתמודדות עם המחלה, על הרקע הרפואי ועל שינויים במצב הקוגניטיבי. בהמשך המטופל מגיע לעוד כ-2-4 פגישות בהן הוא עובר סדרה של מבחנים המעריכים את יכולותיו בתפקודים הקוגניטיביים העיקריים כגון קשב וריכוז, זיכרון ותפיסה. חלק מהמבחנים מועברים על ידי מחשב, חלקם בכתב וחלקם בעל פה, והם בוחנים את יכולותיו של הנבדק ביחס לנורמה של שאר האוכלוסייה. המבחנים בנויים כך שבמקרים רבים הנבדק לא יצליח בכל המבחן ויהיו משימות או בעיות שיהיו קשות מדי בשבילו. תכונה זו של המבחנים מאפשרת להעריך את רמת התפקוד של כל יכולת עד למקסימום ולכן חשוב להשקיע ככל שניתן בביצוע המבחנים גם כשמתקשים בביצועם ומתעוררים חרדה וספקות. בנוסף, חשוב להגיע למבחנים עם משקפיים במידה ומרכיבים, ולעדכן את המאבחן על הטיפול התרופתי הנוכחי כולל שימוש בקנאביס רפואי. בסיום פגישות ההערכה והאבחון המאבחן יכתוב את דו"ח האבחון וכשהוא יהיה מוכן יזמין את הנבדק ובדרך כלל גם את אחד מבני המשפחה לפגישת משוב בה הוא יסביר את מסקנותיו ואת ההמלצות שלו להמשך. ההמלצות יכולות לכלול טיפול פסיכולוגי, טיפול פסיכיאטרי, שיקום תעסוקתי וטיפול קוגניטיבי שיקומי.

אבחון נוירופסיכולוגי הינו חלק חשוב גם ממערך הבדיקות לפני ניתוח להסרת מוקד אפילפטי. מטרתו של ניתוח זה הינה הפחתת תדירות ועוצמת ההתקפים האפילפטיים עד כדי העלמתם. מטופלים שהם מועמדים לניתוח כזה הם כאלו שבסדרה של בדיקות כגון MRI ו-EEG נמצא מוקד מובחן להתחלת ההתקפים האפילפטיים. האבחון הנוירופסיכולוגי משמש כלי עזר כדי לאשש את ממצאי הבדיקות האחרות לגבי מיקום המוקד האפילפטי, ולבחינה של רמת התפקוד של האזור המוחי המיועד להסרה. במידה ועולה שהאזור המוחי המיועד להסרה מתפקד והוא בעל חשיבות לתפקוד הקוגניטיבי, הממצא ישפיע על אופי הניתוח ואף על עצם קיומו. בנוסף תוצאות האבחון הנוירופסיכולוגי לפני הניתוח ישמשו כבסיס להערכת התפקוד הקוגניטיבי לאחר הניתוח. אמנם לרוב אין שינויים משמעותיים לרעה בתפקוד הקוגניטיבי בעקבות ניתוח להסרת מוקד אפילפטי, ולעיתים אף יש שיפור בתפקוד הקוגניטיבי בעקבות הפחתה של תרופות אנטי-אפילפטיות, חשוב להעריך שינויים אלו ובמידה והם קיימים לטפל בהם.

הטיפול הקוגניטיבי השיקומי מציע סדרה של התערבויות שמטרתן שיפור היכולות הקוגניטיביות ורכישת אסטרטגיות פיצוי לשיפור התפקוד על אף הליקויים. הטיפול נשען לרוב על מסקנות האבחון הנוירופסיכולוגי ובתחילה המטפל ינסה לשפר את המודעות של המטופל לליקויים שנמצאו. בטיפול הקוגניטיבי המטפל יכול לפעול לשיפור היכולת הקיימת כמו למשל בהינתן ירידה בתפקודי קשב וריכוז יעשה שימוש במשחקי מחשב הדורשים השקעת יכולות אלו. גישה נוספת בטיפול הקוגניטיבי תציע רכישת אסטרטגיות פיצוי כדי להיות מסוגלים לתפקד טוב על אף הקשיים הקוגניטיביים. לדוגמה אם נצפית הנמכה בתפקוד הזיכרון המטופל ירכוש מיומנויות לזכירה טובה יותר כמו זכירה בעזרת הקשר סמנטי או בעזרת חיבור לשיר או תמונה. בנוסף יקודם שימוש באביזרי עזר כגון יומן וסמרטפון לזכירה, ואפליקציות שיח לצורך פיצוי על קשיים שפתיים.